זמן איכות הפך למין מונח קלישאתי. עוד מטלה שאנחנו צריכים לעשות ולא מגיעים אליה… אבל לעיתים זמן איכות באמת יכול לעשות שינוי משמעותי במצבו ברגשי של ילדכם.
לפני כמה זמן הגיעה אליי לקליניקה אמא שסיפרה לי בפירוט על ילדתה שסובלת מחרדות רבות. לילדה היו פחדים רבים ושונים, והאמא הרגישה חסרת אונים אל מול פחדיה אשר מצד אחד מונעים מהילדה לעשות דברים שהיא רוצה, ומצד שני כובלים את האמא ולא מאפשרים לה לעשות דברים אחרים פרט ללוות את הבת על כל צעד ושעל.
התחלתי לברר את חומרת הדברים, ושאלתי האם גם עם האבא המצב דומה? ופתאום התגלה לי שעם האבא הילדה לא חרדה, ולא מפחדת…. כשדיברנו יותר לעומק הסתבר שלאורך השנים התקבעה חלוקת תפקידים במשפחה בה האמא דואגת לכך שהם יספיקו "לתקתק" את ארוחת הצהריים, השיעורים, אחה"צ, וללכת לישון, בעוד עם האבא לילדה יש זמן של כייף, צחוקים ומשחקים משותפים.
בעצם, החרדה של הילדה ביטאה כאן צורך יותר עמוק של רצון להיות עם האמא לא ב"תיקתוקים" אלא בכייף, בהנאה, בכאן ועכשיו, לא במה אנחנו צריכים להספיק.
הצעתי לאמא שבאותה שעה בה הן התכוונו להגיע אליי לטיפול, שהיא תיקח אותה לזמן איכות למשך כשלושה שבועות. שעה בה הן רק עושות משהו שכייפי לשתיהן, בלי חיכוכים, בלי מריבות, בלי לתקתק עניינים. פשוט להיות יחד ולעשות משהו נעים. קבענו שאחרי שלושה שבועות
האמא תיצור איתי קשר ותעדכן אותי מה קרה.
כעבור שלושה שבועות האמא כתבה לי – "מעיין לא תאמיני, הכל קרה בדיוק כמו שחשבת…. התחלנו לצאת לזמן איכות וכל החרדות נעלמו. היא הולכת לבד לחוגים, אני לא צריכה להיות לידה בשירותים, היא מסתובבת בבית באופן חופשי בלי לבדוק כל הזמן איפה אני….! קשה לי לקבוע זמן איכות כל שבוע אבל אנחנו עושות זאת פעם בשבועיים וזה כייף אדיר לשתינו."
אז אני דווקא מאוד האמנתי. החרדה כאן לא הייתה חרדה לכשעצמה, אלא ביטוי לכך שהילדה זקוקה לאמא שלה קצת יותר. תראו איזה שינוי משמעותי נעשה משעה אחת אפילו לא כל שבוע, אלא רק פעם בשבועיים….
אז אני אתמצת את המאמר הזה: לפני שאתם מרימים אליי טלפון וקובעים פגישה, תבדקו מה הילד שלכם אומר דרך הקושי שהוא מבטא. אולי הוא פשוט זקוק לכם קצת יותר. במקום לבוא אליי שעה פעם בשבוע, אתם יכולים לבלות את הזמן הזה איתו ולחזק אותו בעצמכם. היו אתם המטפלים של ילדיכם.
