fbpx
מעיין ביטון

מעיין ביטון

התפרצויות זעם אצל ילדים – כיצד ניתן לעזור?

לעיתים פונים אליי הורים עם בעיה מאוד מסוימת – התפרצויות זעם אצל ילדים. ההורים מרגישים חסרי אונים. כל פעם שנשמעת מפיהם המילה "לא" או "אי אפשר" מתחילה בבית סערה שאינם יודעים איך היא תיגמר. בכי, צעקות, דברים עפים באוויר, אולי אפילו אגרופים מונפים אליהם!…

ילדים אלו הם לעיתים (אבל לא תמיד) "מלאכים" במסגרות החינוכיות. הם מסתדרים נהדר, מקבלים ציונים טובים, אבל בבית הם חווים התפרצויות זעם וההורים מרגישים חוסר אונים וכבר לא יודעים כבר מה לעשות. הם באים אליי ואומרים שכבר ניסו הכל – היו בהדרכת הורים, הם קשוחים ולא מתפשרים (על מנת שהילד יבין שההתפרצות שלו לא תעשה הבדל בהחלטתם), הם ניסו להיות רכים ומכילים כדי לעזור לילד להירגע… אבל הוא ממשיך בהתפרצויות קשות.

אחד הדברים החשובים בנוגע להתפרצויות זעם אצל ילדים הוא קודם כל להבין כיצד ילד כזה מרגיש. בזמן התפרצות, הילד מרגיש הרסני. הוא מסוגל להרוס את המבוגרים שסביבו, את הוריו, וזוהי תחושה מפחידה מאוד. ההורים שלו אמורים להיות אלה שמגנים עליו מכל דבר! ואם הם לא יכולים לו, כנראה שהם לא יוכלו באמת להגן עליו כמו שצריך בשעת הצורך. זוהי תחושה קשה מאוד! בנוסף, תחשבו על עצמכם בזמן של חוסר שליטה. שאתם צועקים, מתפרצים, בוכים…. האם אתם מרגישים טוב אחר כך? לא כל כך. בדרך כלל מרגישים אשמה ובושה. זה לא נעים להרגיש שאיבדתי כל שליטה על עצמי. כך גם הילדים מרגישים בתוך תוכם, גם אם הם מסתירים את התחושה הזאת מכם.התפרצויות זעם אצל ילדים

לעיתים קרובות התפרצות הזעם נוצרת מעצם התחושה שלא מבינים אותי. בהדרכות הורים רבות אני מגלה, כי הורים חוששים לשקף לילדיהם רגשות לא נעימים כמו כעס או תסכול. למשל, אם הילד רצה משהו שאי אפשר לקבל עכשיו או אתם לא מסכימים לו מסיבה כלשהי, רוב ההורים נוטים להתעלם מתחושת הכעס או התסכול של הילד, ולא לדבר עם הילד עליה. אולי הם ינסו להסיח את דעתו ולהעביר את השיחה לנושא אחר. ההתעלמות הזאת גורמת לתסכול גדול יותר – לא רק שאני מתוסכל שלא קיבלתי את מה שאני רוצה, גם אף אחד לא מכיר בתחושה הלא נעימה שלי! מתעלמים ממני, ולא נותנים לי לגיטימציה לכעוס. בעוד שלעיתים קרובות, אם נשקף לילדים שאנחנו מבינים שזה מעצבן שהם לא יכולים לקבל כרגע את מה שהם ביקשו(אם זה לא מדויק ניתן להפוך את האמירה – נראה לי שזה עיצבן אותך שלא קיבלת את מה שרצית, מה אתה חושב?), עצם השיקוף וההכרה במה שהם מרגישים גורמת לתחושת הקלה. אומנם לא קיבלתי מה שרציתי, אבל מבינים שזה מאוד מעצבן אותי! במצבים כאלה, אין צורך באסקלציה (התדרדרות) של המצב להתפרצות זעם. יודעים כבר מה אני מרגיש, אני לא צריך להחצין את זה יותר.

יחד עם זאת, לעיתים זה לא מספיק. או כי הילד כבר התרגל שאנחנו לא נותנים תוקף לרגשותיו (כי עד היום לא שיקפנו לו שאנחנו מבינים שזה מעצבן או מתסכל), או כי הוא לא יודע מה לעשות – הוא יודע רק להתפרץ. במצבים כאלה נאפשר לו להתפרץ ולתת פורקן לרגשותיו – אבל בצורה מותאמת עם גבולות מסוימים. הגבולות הללו גורמות לתחושת הכלה, ומונעות תחושה של הרסניות, כפי שהוסברה בתחילת המאמר. אצלי בבית למשל, אסור להתפרץ באמצע הסלון. "אם אתה כועס, אתה יכול ללכת לחדר שלך (בלי לזרוק דברים על הרצפה) ולחזור ברגע שתרגיש רגוע. " אם הילד מתקשה להירגע לבד, ניתן לתת לו להיות כמה רגעים לבד ואח"כ לבוא ולשאול האם ירצה שנעזור לו להירגע. יש ילדים שישמחו על העזרה וירצו חיבוק או ירצו לדבר, ויש ילדים שזקוקים לזמן לבד. כשנמצאים בחדר ניתן להרביץ לכרית, להקשיב למוזיקה או כל דבר אחר, בתנאי שאינו מזיק לאחרים או לסביבה. כמובן שיש להתאים את הגבולות והכללים הללו כל משפחה לפי צרכיה.

יצירת קשר

מעוניינים לקבל פרטים נוספים לקראת התחלת תהליך טיפולי איתי? מלאו את הטופס.

 

להרשמה לניוזלטר מלאו את הטופס הבא

שתפו את הפוסט

דילוג לתוכן