חרדה חברתית – הילדים בחופשה והיא נכנסת לעבודה במרץ

ילדים עם חרדה חברתית רואים בחופשה הזדמנות לנוח… עכשיו הם לא צריכים לפגוש את הכיתה בבית הספר, המורה לא תקרא פתאום בשמם ותבקש שיענו מול כולם על השאלה שלה. הגדולים יותר יסרבו ללכת לקייטנות או סדנאות למיניהם, ויגידו שהם רוצים חופש… שהם נהנים בבית ולא צריכים חברה.

הורים לילדים כאלה לרוב שואלים אותי מה לעשות? מצד אחד כהורים נרצה לעודד אותם לצאת לפעילות חברתית כדי להתמודד עם החרדה ולא לדרדר את המצב. אבל מצד שני הם לא רוצים לעשות שום דבר! אז מה לעשות? להכריח אותם ללכת לחבר? לרשום אותם בכל זאת לסדנה?

אני מציעה למצוא איזון – לעודד, אבל לא להכריח. לדבר, אבל לא "לחפור". אף אחד לא רוצה לעשות שום דבר בכוח, זה רק יגרום להם להתבצר עוד יותר בעמדתם. אבל כן לעודד, למצוא הזדמנויות לצאת מהבית, להיפגש עם עוד אנשים, גם אם זה אירוע משפחתי או חברתי שאתם יזמתם וארגנתם עם חבריכם וילדיהם. לא להישבר אל מול הסירובים ולהמשיך לאורך החופשה להציע מדי פעם ללכת לאירועים ופעילויות שיכולים לעניין את הילדים.

הסירוב התקיף של הילדים נובע מפחד להתמודד עם הקושי. לכן כדאי להציע פעילויות שהן לא המוניות וגדולות כמו פסטיבלים עם המוני בני אדם, דבר שמעורר עוד יותר את תחושת החרדה. אלא ללכת לאירועים קטנים, אפילו רק אחד על אחד עם חבר ובני משפחה שהם כבר מכירים היטב, או ללכת לפעילות יחד עם בני המשפחה הקרובה ולא לבד או עם ילדים שהם לא מכירים.

כדאי לערב את הילדים עצמם בבחירת הפעילות ולנסות לקלוע לתחומי העניין שלהם כדי לעורר אצלם מוטיבציה. בנוסף, כדאי להפחית  את העמימות – כלומר, להבהיר ולפרט כמה שיותר מה הולך לקרות בפעילות. איפה זה, כמה אנשים יהיו שם ומי הם (הגילאים שלהם, תחומי העניין שלהם), מה עושים שם, מה משך הזמן של הפעילות, מה יקרה אם באמצע הפעילות הילד ירצה ללכת הביתה וכו'. כך הילד ירגיש שיש לו יותר שליטה ויכולת להתמודד עם המצב.
אל תשכחו שמה שעבורנו אולי מובן מאליו, לילד שלנו אינו מובן מאליו. לילד חובב יצירה, למשל, זה לא מובן מאליו שרוב משתתפי פעילות היצירה יהיו ילדים חובבי יצירה בדיוק כמוהו. לכן כדאי לפרט כמה שיותר ואפילו להראות תמונות של המקום, אם אפשר (ובזה חברנו גוגל יוכל לעזור).

בואו ניכנס רגע לנעליים של הילדים במשך חודשי השנה, כל בוקר למשך 6-8 שעות, הם שוהים עם 35 תלמידים בסיטואציות שגורמות להם לחרדה רבה. אפשר גם להבין אותם, אחרי תקופה כזאת בתוך קלחת חברתית, שהם רוצים ליהנות מההזדמנות להתכנס לתוך עצמם ולנוח מההתמודדות היומיומית עם החרדה החברתית. יחד עם זאת, לעתים ההתכנסות "מנוונת" את שרירי ההתמודדות ואז יש נסיגה וקושי גדול בחזרה ללימודים.

לכן הצעתי היא לעודד, אבל לא להכריח. לא להסכים עם ההתבודדות מחד, ומאידך לא לעשות דברים בכוח. כל עוד תבואו בגישה חיובית יש עוד סיכוי שהילד כן ירצה. לפעמים אולי הוא יפתיע וכן ירצה לשנות מעט את השגרה היומיומית.