לראס האריס, שם דבר בקרב מטפלי act, יש ספר נהדר שנקרא the happiness trap.
הספר מדבר על המלכודת של ימינו: אנחנו אמורים לחתור לשמחה, אושר ועושר. תמיד לשמוח ולהנות ממה שיש לנו. להיות "מאושרים".
בפועל, בחיים קורים דברים. יש סבל שלא נוכל להימנע ממנו. נאלץ לחוות אובדנים, לחצים, מגיפות, דאגות. אנחנו ניפגע, ניפצע, נאבד כסף, נדאג לגביי נכסינו ועוד ועוד.
זה חלק מובנה בחיים.
הסבל האמיתי שלנו הוא בכך שאנחנו נאחזים בחלום האושר הזה. יום אחד… אחרי שיקרה כך וכך… אז אני אני אהיה מאושרת. ואז אולי למזלי הטוב אותו דבר קורה, ורמת האושר שלי עולה במידה מסוימת, אבל אז קורים דברים אחרים ואני כבר לא כ"כ מאושרת. או שאני מגלה שהחלום שרציתי להגשים הוא נחמד אבל לא בדיוק מה שציפיתי.
אני אוהבת לחשוב על שמחה או אושר, לא כמצב נפשי/רגשי, שכן אלה זמניים בלבד, אלא כדרך, או הוויה מסוימת.
אני יכולה לבחור לעשות דברים מתוך שמחה פנימית.
כשאני מתחברת לשמחה הזאת, זה נראה כך:
– יש לי יותר הערכה למה שקורה בדרך ולמה שכבר יש לי.
– אני רואה מכשולים כהזדמנויות ללמידה והתפתחות.
– אני מחזיקה בראש פרספקטיבה ומבינה שהיום דברים מרגישים לי כך אבל אולי בעתיד ירגישו לי אחרת.
– אני מלאה בחמלה כלפיי עצמי וכלפיי הסובבים אותי.
– אני לא נקשרת לתוצאה מסוימת, גם אם היא חשובה לי ואני חותרת אליה.
– אני מקבלת שלא תמיד דברים יקרו כפי שאני רוצה שיקרו.
זה לא תמיד קל לעשות את זה, ותמיד יש רגעים של "נפילה", אבל זה מכוון עבורי את הדרך.
