מה זה חוסר שליטה עצמית?
רגש הוא תגובה כימית במוח. מבחינה פיזיולוגית, אנחנו אמורים להרגיש רגש כ-20 דקות. זה כמו גרף של הר – שבעקבות טריגר מסוים, פנימי או חיצוני, הרגש יתחיל לעלות, עד שיא מסוים, ומשם הוא הולך ויורד. מה שיקבע אם הוא ירד באופן טבעי או לא, זאת המחשבה שלי.
מבחינה מדעית – הרגש והמחשבה שלנו מגיעים בו זמנית. זה קצת כמו הביצה והתרנגולות. אם אני מרגישה פחד, יבואו לי מחשבות של פחד, אם אני חושבת מחשבות שעוסקות בפחד אני ארגיש פחד. אבל – עם רגש אני לא יכולה להתווכח. אני לא יכולה לשנות אותו בצורה מודעת, או לפקוד על עצמי להפסיק לפחד. הוא כבר נמצא שם, הפחד, לכי תחזירי את הספינה אחרי שכבר יצאה לדרכה בים… אי אפשר. לא מתווכחים עם רגשות. שם אנחנו חווים חוסר שליטה עצמית, וההבדל בין אם אצליח להתנהל עם הרגש הזה ולשלוט על עצמי, לבין אם הרגש הזה ינהל אותי ויגרום להתנהגויות שאין לי עליהם שליטה, הוא בדרך בה אתייחס לרגש.
עם המחשבה שלי יש לי הרבה מאוד מה לעשות. אני יכולה לזהות אותה, אני יכולה לקבל אותה, אני יכולה להתווכח איתה, אני יכולה לשפוט את עצמי עליה ועוד.
כאמור, רגש אמור להירגע בערך בתוך 20 דקות. אבל הרבה מאוד פעמים זה לא מה שקורה לנו… לפעמים הגרף של הרגש לא יירד ולא ירגע כי אני מפחדת מהרגש הזה. אני מפחדת שהוא יפרק אותי, או שאני אהייה משוגעת, או שאני לא אוכל להתמודד איתו. אז, באופן פרדוקסלי, הרגש נשאר בשיא שלו מעבר ל-20 דקות. לפעמים הרגש לא יורד כי אני "מחממת" את עצמי, אני לא משחררת. יש לי מחשבות חזרתיות. זהו מצב שנקרא רומינציה מחשבתית: "אני לא מאמינה שזה מה שהוא עשה לי, איזה חצוף… אבל איך זה יכול להיות, למה הוא עשה את זה?"
עם המחשבות האלה, אני אמשיך להרגיש את התסכול, או הכעס או הכאב, והרגש ישאר חזק. לפעמים הרגש כבר נרגע וירד, אבל אז באופן אקטיבי אני מפעילה אותו מחדש. למשל, כבר נרגעתי, אבל אז בעלי חוזר הביתה ואני חייבת לספר לו מה קרה והרגש שוב עולה – "אתה שומע, הוא עשה לי ככה…
ואני לא מאמינה איך הוא עשה לי כזה דבר…" במצבים כאלה אני עשויה לחוש חוסר שליטה עצמית. כשהרגש כל כך גבוה לזמן ממושך, אולי לא אשלוט על ההתנהגות שלי. אני עשויה להתפרץ על הסביבה שלי, או לשקוע בעצב וייאוש ולא לתפקד.
למה אנחנו חווים חוסר שליטה עצמית?
יש לנו במוח חלק שאחראי על ההישרדות שלנו, הוא נקרא המוח הקדמון. הוא מאוד חשוב כי התפקיד שלו זה לזהות סכנה ולהגיב אליה באופן מיידי. כדי שיוכל להגיב מיידית, יש לו רק 3 כפתורים: לברוח, להילחם או לקפוא. המוח הזה רדום, בשאיפה, אצל רוב האנשים רוב הזמן, והוא מתעורר כשיש סכנה.
אם זו סכנה מיידית, המוח הקדמון מייד מגיב. אבל לפעמים זאת לא סכנה וזה לא מיידי. זאת רק השכנה שהתיישבה במרפסת עם רדיו בקולי קולות, ואני אישה רגישה ולא יכולה לסבול את הרעש הזה.
אז יש איזושהי עוררות של המערכת. אגב, זה יכול לקרות גם עם רגשות "נעימים", כמו התרגשות לקראת משהו שאנחנו מצפים לו. גם זה יכול להיקלט במוח כמצב של סכנה, על אף שזה מצב שאנחנו מעוניינים בו ומחכים לו.
כמו שבחדשות אומרים "יש מתיחות באיזור הזה בארץ", כך גם המוח שלנו מגיב למתיחות שסביבנו, ונכנס למצב כוננות כדי שיוכל להגיב מהר אם וכאשר תהייה סכנה. אבל אם זאת לא באמת סכנה, ובואו נודה על האמת – הרדיו של השכנה מציק לי אבל הוא לא מעמיד אותי בפניי סכנז אני נשארת בתחושת עוררות לא נעימה.
מצב "היכון" שלא מוביל לשום דבר. אני בעוררות לקראת משהו שלא באמת קורה, וזה יוצר חוסר שקט, ומשפיע על המחשבות שלי, ומשפיע על תחושות הגוף שלי, ואז אני הופכת לעוד יותר רגישה, וכל מילה שמישהו יגיד לא במקום, או כל דבר אחר שבדרך כלל מציק לי במידה מועטה יהפוך למציק במידה ענקית, ויגרום לי לחוש חוסר שליטה עצמית.
איך מתמודדים עם חוסר שליטה עצמית?
אחת הדרכים היא באופן מודע להעביר את תשומת הלב למה שמתרחש, למה שמציק לי, ולהזכיר לעצמי שאני לא בסכנה. שהכל בסדר. אפשר לקחת נשימות סרעפתיות, אפשר לכתוב ולשחרר את הרגש בפורקן של כתיבה, אפשר ללכת לטיפול ולבקש עזרה נוספת עם ויסות עצמי (בדגש על ויסות רגשי), ולהחזיר את השליטה העצמית לידיים שלך! אחת הדרכים הטובות ביותר הוא לשים לב לדיבור הפנימי שלי.
אם הדיבור הפנימי, המחשבות שעלו לי בגלל המצב, היו כאלה ש"חיממו" אותי וגרמו לי להרגיש רע, אני יכולה לשנות את הדיבור העצמי למחשבות מעודדות. מחשבות של קבלה וחמלה עצמית. למשל: "נכון, זה ממש לא בסדר מה שהוא עשה, אבל אני אחרי, זה נגמר, עכשיו אני בסדר". דיבור פנימי מעודד וחומל עוזר מאוד בהתמודדות עם מצבים שגורמים לתחושה של חוסר שליטה עצמית.
