דבר שאני שמה לב שהוא משותף להרבה מהמטופלות שלי, הוא התחושה שיש בנו משהו מקולקל שצריך לתקן.
אנחנו לא בסדר כמו שאנחנו.
תחושת הזרות, השונות, החוסר שלמות, לא נעלמת בקלות.
אם רק נלמד את התואר ההוא.
אם רק נתחתן.
אם רק נביא ילדים.
אם רק נרוויח כך וכך.
אם רק נרד 10 או 20 או 30 קילו. או נעלה.
אם רק ניסע לטיול הזה.
אם רק נלך עם כולם ונחייך.
ויש לזה גם גירסה אחרת:
אם רק נלמד לקבל את עצמנו,
אם רק נהייה פחות פרפקציוניסטיות,
אם רק נהייה פחות חרדתיות,
אם רק הדימוי העצמי שלנו יהיה יותר גבוה,
אם רק נתגבר על כל הקשיים שלנו…
אז…. נהייה מתוקנות.
אז נהייה בסדר.
אז נהייה טובות.
נגיע ליעד!
החדשות הרעות הן:
שתמיד תהייה עוד פיסגה לכבוש…
תמיד יהיו קשיים נוספים להתגבר עליהם.
כי ככה החיים האלה,
ואנחנו כל כך עסוקות במה היה,
וכל כך מתעסקות במה יהיה,
ואיך נסתדר ואיך נשתפר….
אבל מתי מתי מתי
אנחנו רק נמצאות ברגע הזה,
עם כל מה שהוא מביא איתו?
עם כל הטוב וכל הרע
כי תמיד יהיה טוב ותמיד יהיה רע, הם רק חלקים מהשלם.
בואי ונלמד להיות נוכחות בדבר היחידי שקיים.
רק נושמות
רק נמצאות
כי הרגע הזה הוא החיים עצמם
ואין שום דבר אחר שקיים כרגע
חוץ מהרגע הזה.
ולא צריך לתקן כלום.
אף אחת לא מקולקלת.
אנחנו רק בדרך
שיש בה עליות ומורדות ושינויים.
וכרגע, אנחנו כאן.
