יותר נעים לנו לחשוב על נשים כעדינות ורגישות… שברגע של קושי יבכו, יחוו חרדה, יהיו עדינות ומשקשקות. אבל נשים רבות שמגיעות אליי, מתלוננות על התפרצויות כעס. כשמתפרץ מאיתנו כעס, אנחנו נבהלות מעצמנו. מה קרה לאישה הרגישה העדינה? מי צרח עכשיו מגרונה? מה גרם לה להיות אדומה וזועמת? זה מפתיע, מבהיל, אפילו גורם לתחושות של אשמה ובושה. אבל… כל כך טבעי, נורמלי ואנושי!
אפשר לטפל בהתפרצויות כעס!
כשאני מתייחסת בטיפול לכעס, אני אטפל במקביל בשני רבדים: הרובד הרגשי (אליו אוסיף גם את הרובד הנשמתי) והרובד ההתנהגותי.
ברובד הרגשי ארצה להבין יחד עם המטופלת מה עומד מאחוריי הכעס, מה גורם לו לצאת ככה בכל הכוח. נשאף למצוא את ולגעת בנקודות הכואבות שגורמות לכעס להתפרץ, ולאפשר ריפוי למקומות הללו. לפעמים יהיה קשה לזהות מניין זה מגיע, ולשם כך נרצה לערב את הרובד הנשמתי. עם תקשור וטיפול אנרגטי נוכל למצוא את הדיוק של מקומות לא מודעים ולאפשר להם לצוף לשם הטיפול בהם.
ברובד ההתנהגותי נרצה לזהות את הטריגרים שגורמים להתפרצות הכעס, ולמצוא אלטרנטיבות התנהגותיות שניתן ליישם באותו רגע.
מהניסיון שלי, השינוי ההתנהגותי בדרך כלל די מהיר (מספר שבועות), וכבר יגרום לתחושה טובה יותר, ובמקביל העבודה הרגשית תאפשר לשינוי הזה להישאר לאורך זמן.
התפרצויות כעס הן דבר אנושי וטבעי
לכולן יש לפעמים התפרצויות כעס. זה הכי טבעי בעולם. הכעס בא לבטא כאב או קושי. לפעמים הוא נועד לסמן לסביבה: "זהירות, חציתם את הגבול!", ולפעמים הוא יכול להיות סימפטום של דיכאון או מצוקה אחרת. אם את מרגישה שהכעס אוכל אותך מבפנים, שההתפרצויות פוגעות בך או בסביבה שלך, יש הרבה מה לעשות ואת לא צריכה להישאר עם זה לבד
את לא הראשונה ולא האחרונה שלפעמים צועקת או מתפרצת בזעם על האנשים האהובים עלייך. אחרי זה את בטח מוצפת ברגשות אשמה וחרטה. הרי לא מגיע להם. האנשים הכי קרובים לנו הם גם האנשים, לדעתי, שמגיע להם לקבל את האני הכי טובה שלי. לקבל ממני את הצוף שיש לי לתת. בפועל, ברוב המשפחות, את הצוף אנחנו נותנות בחוץ. לאחרים. בחוץ נהייה מאופקות, רגועות, נדיבות, נחמדות. בבית נאפשר לעצמנו להתפרץ.
בבית אנחנו מרגישות בטוחות להתפרק. ואחרי שכל היום החזקנו… מתישהו פשוט נגמר לנו. ואולי זה קורה כי דווקא האנשים הכי קרובים אלינו הם גם הכי מאתגרים אותנו. אולי גם הם בעצמם מתמודדים עם דברים, ומרגישים בטוחים להתפרק איתנו. אבל כמה אנחנו יכולות להחזיק את כולם בלי לשאוג ולהתפרק בעצמנו? כמה נצליח להחזיק גם אותם וגם את עצמנו?
בטיפול נוכל להגיע לשורשי ההתפרקות הזאת. להבין מאיפה נובעת השחיקה והסטרס היומיומי שאת חווה. לגעת שם בעדינות ולהכניס לשם קצת רווח, מקום לריפוי ושינוי. נמצא את הדרך לאזן בין השיגרה המתישה לפעמים, לבין לחיות חיים מלאים וטובים.
את יכולה להתחיל את השינוי ממש עכשיו, ברגע הזה
יש דברים שאת יכולה לעשות כבר עכשיו. תתחילי מלהיות עירנית לרגע שלפני ההתפוצצות או ההתפרקות.
מה את מרגישה בגוף? אלה סימנים חשובים עבורך שההתפרצות תיכף מגיעה. החום שמתחיל לעלות לראש. זיעה. צמרמורת. אצל כל אחת זה אחרת, איך הגוף מסמן לך שאת על הסף? האם יש מצבים שבהם קשה לך במיוחד? לפני מקלחות, כשאוכלים מחוץ לבית, כשסבתא נותנת ממתקים… אצל כל אחת הנקודה הזו היא אחרת. איך את מתנהגת רגע לפני שאני מאבדת את זה לגמרי? למשל, הולכת הלוך ושוב. שוכחת מה רצית לעשות. כל אלה יהוו עבורך מעין תמרורי אזהרה: שימי לב… עוד שנייה וחצי את מאבדת את זה.
תתחילי רק מלזהות.
הצעד הבא יהיה לנסות לעצור שם, ולעשות משהו שירגיע אותך ו/או את המצב. למשל: להגיד לכולם שעכשיו את צריכה שקט. ללכת רגע למקום אחר כדי להירגע. לשתות כוס מים. להגיד לעצמך שהכל בסדר. לקחת נשימות עמוקות. למצוא משהו שיעזור לך להירגע.
ואם בכל זאת התפוצצת, קחי את זה כהזדמנות לתרגל קצת חמלה עצמית. התפוצצת? תהיי טובה לעצמך. במקום להלקות את עצמך, בדקי מה את עושה בשביל עצמך או בשביל אחרים כדי לתקן.
אהוד בנאי שר: "תאמין שאם קילקלת אתה יכול גם לתקן, כן כן…."
בסרטון המצורף יש הסבר נרחב על איך לזהות את הרגע הזה שבו את חווה התפרצויות כעס חוזרות ונשנות, תוכלי להיעזר בו כדי ללמוד את הטריגרים שלך וגם טכניקה קטנה שיכולה לעזור לך לעצור ולמנוע את התפרצויות הכעס.