שאלה שחוזרת ועולה בקרב מטופלות שלי שהן רגישות מאוד – האם רגישות גבוהה היא מולדת או שהיא נרכשת במהלך החיים ונוצרת בגלל הסביבה?
מניסיוני כמטפלת, ואישה רגישה בעצמי, אני מוצאת שהתשובה היא גם וגם.
המחקר תומך בכך שיש לא.נשים רגישים.ות מבנה מוחי מסוים שגורם לכך שיקלטו יותר גירויים חושיים ורגשיים מהסביבה. גירויים אלה יהיו מעובדים עמוק יותר ולאזורים יותר רגשיים במוח.
כך, למשל, רעש רקע שאנשים אחרים יסננו בקלות, אדם רגיש מאוד יקלוט אותו בעוצמה ויצרף אליו גם פירוש רגשי (למשל – כעס, דחיפות או בהלה).
העובדה שהמוח של א.נשים אלו כל כך רגיש, הופכת אותם לרגישים עוד יותר גם לאפשרות שתיווצר להם טראומה התפתחותית כתוצאה מקושי בויסות עצמי וויסות חיצוני במהלך הילדות המוקדמת. אל תיבהלו מכל המונחים שקראתם עכשיו, אני אסביר הכל 🙂
טראומה התפתחותית היא טראומה שמקורה באופן בו התפתחנו בילדות המוקדמת שלנו.
תינוקות בני יומם, לא יודעים עדיין כיצד להתמודד עם כל הגירויים הפנימיים (שמקורם מהגוף שלהם) וגירויים חיצוניים (אלה שמקורם בסביבה החיצונית – חדר, בית, רחוב וכו'). כשמשהו מציק לתינוק, הוא חווה זאת ככאב, אבל לא ברור לו מה מקורו. הוא חווה כאב, אבל לא יודע אם זה בגלל שמציק לו החיתול, או שהוא רעב או שיש אור חזק שמסנוור אותו.
התפקיד של האנשים המבוגרים שמטפלים בתינוק הוא לעזור לו לווסת את עצמו, וללמד אותו על התחושות שהוא חווה. אז הדמות שמטפלת בתינוק הרגיש, תשים לב שהוא בוכה, תרים אותו ותנסה להבין למה הוא בוכה. החיתול מלא? מתי אכל לאחרונה? אולי האור מציק לו? על דרך ניסוי וטעיה הדמות המטפלת תגלה מה מציק לתינוק ותווסת את המצב (תחליף חיתול, תאכיל, תסיט את הוילון). במקביל, עצם תשומת הלב לתינוק על ידי נוכחות, מגע ודיבור רך עוזרת לתינוק להעביר את תשומת הלב מהגירוי המציק, לגירוי מיטיב ומרגיע (הדמות המטפלת).
הסטת תשומת הלב מסייעת לויסות ומלמדת אותו כיצד לווסת את עצמו בעתיד. בנוסף, הדמות המטפלת תתן שם למה שקרה – "אה, אתה רעב, בגלל זה אתה בוכה! בוא נלך לאכול", דבר שעוזר לתינוק ללמוד ולהבין את הגירויים שהוא חווה. גילוי הגורם המפריע והטיפול בו, מלמדת את התינוק שיש גירויים שונים וכל אחד מהם מרגיש מעט אחרת. בעתיד, עם התפתחותו, התינוק יוכל לסמן לדמות המטפלת מה מציק לו (חיתול או רעב או אור מסנוור) ובהמשך אפילו לווסת את הגירוי המציק בעצמו.
מה קורה אצל תינוק רגיש מאוד?
הוא חווה את כל הגירויים האלה בעוצמה גבוהה יותר מתינוקות אחרים. בנוסף – הוא קולט גירויים נוספים שתינוקות אחרים אולי לא שמים לב אליהם כלל. למשל, הוא ישמע מרחוק רכב שנוסע בכביש הסמוך. אולי הדמות המטפלת אפילו לא תדע על מה מדובר. הנטיה של המוח של התינוק הרגיש לעיבוד עמוק יותר של הגירוי ולנתינת פרשנות רגשית לגירוי, תגרום לו אולי להיבהל מרעש המכונית והוא יבכה. הדמות המטפלת תגיע לחדר, אבל אולי לא תבחין בעצמה בגירוי. היא תוכל לחבק את התינוק ולעודד אותו, אך לא תוכל לווסת את הגירוי עצמו ("להנמיך" את רעש המכונית) או לתת שם למה שקרה עכשיו כדי שגם התינוק ילמד מה מקור וטיב הרעש.
תינוק כזה חווה פער בין הצרכים הרגשיים והתחושתיים שלו, לבין הסביבה. גם בסביבה רגישה ועוטפת מאוד, סביר שהתינוק בכל זאת יחווה פער ויחסר לו תיווך בינו לבין עולם הגירויים הפנימי והחיצוני שהוא חווה באופן תמידי וחזק. כי העולם מלא בגירויים רבים. אם אתם מכירים תינוקות "עצבניים" או "בכיינים", כאלה שמתקשים להסתגל לשינויים, שכל גירוי קטן מעיר אותם או שהם בוכים הרבה ללא סיבה נראית לעין (ישנה סיבה, רק שאנחנו לא יודעים אותה). סביר מאוד שהתינוקות הללו יגדלו להיות אנשים רגישים מאוד. בצד ההפוך, ישנם תינוקות רגישים שהתגובה שלהם היא לא לבכות, אלא להיפך – הם תינוקות שקטים מאוד, שנוטים להתנתק מהעולם. עומס הגירויים מציף אותם עד שהם מתנתקים על ידי שינה או בהייה שקטה.
לדמויות המטפלות קשה "לנצח" עם תינוקות כאלה. זאת לא אשמתם. אני מניחה שהם עשו את הטוב ביותר שלהם כדי לטפל בתינוקות הרגישים, אבל העולם מוצף בגירויים והמוח הקטן של התינוק בכל מקרה יתקשה להתמודד עם עומס הגירויים. מה שהתינוקות הללו חווים זאת טראומה התפתחותית. הטראומה נוצרת עקב הפער הגדול בין הצרכים שלהם כתינוקות רגישים, לבין העולם המלא בגירויים רבים והתיווך הלא מספק של הדמויות המטפלות בהם. זה לא אומר שהם גדלו בסביבה לא מטפחת מספיק או לא טובה מספיק. פשוט הצרכים שלהם היו גדולים מדי.
תינוקות אלה יגדלו להיות ילדים רגישים מאוד ולאנשים רגישים מאוד. נשים רבות שמגיעות אליי לטיפול ומתמודדות עם רגישות גבוהה חוו טראומות כאלה כתינוקות. את חלקן ההורים יתארו כתינוקת תובענית וקשה. חלקן, ההורים יתארו כתינוקת מלאכית ושקטה. ברור שלא בכתה ולא התלוננה, הרי מה הטעם? עדיף להתנתק ולישון או לברוח לעולם דמיוני.
כיום בבגרות, במסגרת הטיפול, נשים לנו למטרה להתמודד עם הטראומה הזאת. טראומה התפתחותית שמקורה בגילאים כל כך מוקדמים, טרום ורבלים, אין לה מילים לתיאור, וסביר שאין זיכרונות נגישים לנו. אבל היא עדיין ניתנת לטיפול. אפשר לעשות עבורה תיקון – להכיר בה, לקבל אותה כמי שנמצאת כאן, ולסגל אורח חיים שמקבל ומחבק את הרגישות כפי שהיא. לרגישות גבוהה יש גם יתרונות רבים, ואפשר לחיות חיים מדהימים גם בתור אישה רגישה מאוד.
