ריצוי זה נושא שעולה המון בקליניקה.
גם אני התמודדתי ומתמודדת איתו עדיין.
לפעמים בכלל קשה להבחין ברגע האמת בין נתינה אמיתית מהלב לבין נתינה שנועדה רק כדי לרצות את האחר, כשבכלל לא רצינו לתת.
ההבדל יתגלה לנו בדרך כלל בתוצאה.
כשאני לא נותנת מהלב, אשאר מרוקנת ועם תחושה חמוצה ולא נעימה.
אולי אפילו ארגיש ש"לקחו לי" ואשאר עם טינה מסוימת כלפיי הצד שקיבל ממני.
כשאני נותנת מכל הלב – ארגיש התמלאות, שמחה, שעשיתי את הדבר הנכון.
אני יכולה לשתף שלא מזמן חוויתי נתינה כלפיי שהייתה ממקום של ריצוי. והרגשתי עם זה ממש רע. היה לי לא נעים, לא רציתי את הנתינה הזאת אבל הצד השני חשב שאני רוצה. לשנינו היה חמוץ ולא נעים. רוב האנשים ממש יעדיפו שתתנו להם רק אם אתם באמת באמת רוצים ועושים זאת בשמחה.
לפעמים כשמבקשים ממני משהו אני מבקשת שיתנו לי כמה רגעים לחשוב על זה. אני מדמיינת איך ארגיש ברגע האמת ואיך ארגיש אחרי. זה נותן לי אינדיקציה כמה אני באמת רוצה לתת. ההבדל בין לתת באהבה ושמחה, לבין ריצוי, הוא שאחרי שאנחנו מרצים אנחנו נשארים מרוקנים ומכווצים.
נתינה של ריצוי באה מפחד שיכעסו עליי… תחושה שכולם חייבים לאהוב אותי ולהיות מרוצים ממני.
הרבה פעמים זה קשור לילדה הפנימית שמרגישה לא אהובה מספיק, לא מספיק טובה.
הייתי בודקת איך את יכולה לתת לילדה הפנימית שלך אהבה ללא תנאי… להרעיף עליה אהבה. עד שהיא לא תרגיש צורך לרצות אנשים חוץ מאת עצמה. אפשר לרגע לדמיין את עצמך כילדה קטנה, ולשאול אותה – מה היית רוצה שיקרה עכשיו? מה את צריכה ממני כרגע?
הרבה פעמים זה קשור לילדה הפנימית שמרגישה לא אהובה מספיק, לא מספיק טובה.
הייתי בודקת איך את יכולה לתת לילדה הפנימית שלך אהבה ללא תנאי… להרעיף עליה אהבה. עד שהיא לא תרגיש צורך לרצות אנשים חוץ מאת עצמה. אפשר לרגע לדמיין את עצמך כילדה קטנה, ולשאול אותה – מה היית רוצה שיקרה עכשיו? מה את צריכה ממני כרגע?
את יכולה לנסות להיזכר בפעמים שהרגשת שלא אוהבים אותך מספיק כילדה, ולהזכיר לעצמך שזה שייך לעבר. אפשר לכתוב את הזיכרונות הללו, הכתיבה עוזרת לעשות לכך עיבוד רגשי. בטיפול אפשר לעשות על זה עבודה יותר עמוקה במקום שמור ובטוח.
