אנשים נוהגים להחליף בין המילים חרדה ופחד, אנסה במאמר זה לעשות קצת סדר בין המושגים, ולתת הסבר כללי כיצד מתמודדים עם חרדה, ובאילו מקרים צריך טיפול בחרדה.
ההבדל בין חרדה לפחד בצורה הפשטנית והקלה ביותר, היא במבחן האובייקטיביות. פחד יהיה תחושה של חשש/פחד ממשהו קונקרטי שמסכן את חיי. חרדה תהייה תחושת פחד ממקור שאינו בהכרח מסכן את חיי. כלומר, אני מרגישה שאני נמצאת בסכנה, אך בפועל זוהי תחושה לא רציונלית, ואינני נמצאת באמת בסכנת חיים.
פעם הגיעה אליי אישה ואמרה שהיא בחרדה מלהיכנס להריון. מסתבר שיש לה מצב רפואי נדיר, ובמידה ותיכנס להריון היא עשויה להיות בסכנת חיים. על כן, הפחד שלה היה מוצדק: היא באמת תהייה בסכנה אם תיכנס להריון. הפחד שלה הוא סביר והגיוני. לכן אין טעם לטפל בפחד שלה, שכן הוא שם כדי לשמור על חייה. יש טעם קודם כל לבחון את המצב הרפואי שלה, ואת האופציות העומדות בפניה. אם במצב בו היא בריאה, וההריון אינו מסכן את חייה ואז יעלו לה חרדות שקשורות להריון, יהיה מקום לטפל בחרדה עצמה.
1 מתוך 4 אנשים סובלים מחרדה! זהו נתון מדהים, וגם קצת עצוב. בעיניי, הוא מראה כמה החיים המודרניים אינטנסיביים ואין לנו מספיק זמן לטפל בעצמנו. חרדה, גם אם היא כרונית ומתמשכת, בהחלט ניתן לבצע טיפול לחרדה, לא רק בעזרת תרופות, אלא בעיקר בטיפול שיחתי.
בבסיסה של חרדה – התפיסה של יכולת המסוגלות שלנו. כמה אני מאמינה שאני אהייה מסוגלת להתמודד עם החרדה, כמה אני מפחדת מהפחד עצמו. למה הכוונה? רוב הסובלים מחרדה, מרגישים בעת התקף חרדה שהם עשויים להשתגע, "לאבד את זה", או שהם ישארו לנצח בתחושת החרדה הקשה הזו ולא יצאו מזה לעולם. תפיסת המסוגלות שלהם לגביי היכולת שלהם להתמודד עם תחושת החרדה, היא מאוד נמוכה. הם מרגישים שאינם יכולים להתמודד עם זה. ואז נכנסים לאיזשהו לופ: במקום שתחושת החרדה תעלה ואז ותחלוף כלעומת שבאה, החרדה מהחרדה עצמה משמרת ומחזקת את התחושה הקשה של החרדה.
כל רגש שאנו מרגישים עובר עלינו כמו גל. מבחינה כימית במוח, לכל היותר, כעבור כ-20 דקות, כל רגש שאנו מרגישים אמור להירגע. אך כשאנחנו ב"לופ" חשיבתי, בדומה למה שקורה בזמן התקף חרדה, הגל יורד מעט אך עולה שוב בחזרה, ואין תחושת הקלה. להיפך, יש תחושה שאנו כלואים בתוך מצב רגשי מאוד קשה, אנחנו מרגישים מוצפים וללא תקווה לצאת מהמצב. תפיסת המסוגלות שלנו להתמודד עם המצב יורדת ויורדת… ועוברת המחשבה: "זה גדול עליי… אני לא מסוגלת להתמודד עם זה". בפועל, גם כשאנחנו כלואים בתוך מחשבות לא נעימות ומצב נפשי שהולך ומחריף ומפריע לתפקוד היומיומי שלנו, עדיין אנחנו מסוגלים להתמודד עם זה – עובדה שאנחנו עדיין כאן… עובדה שאנחנו עוד בחיים!
אם אתם מרגישים שקשה לכם לשאת את התסמינים של החרדה, אני ממליצה לכם לקרוא גם את המאמר איך מתמודדים עם התקף חרדה, אשר נותן טכניקות שונות להתמודדות מיידית עם התקף חרדה. שימו לב שלפעמים התסמינים של התקף חרדה עשויים להיראות כמו תסמינים של בעיה פיזיולוגית כלשהי, כמו התקף לב, או מיגרנה. ההסבר הוא, שבזמן התקף חרדה המוח שלנו נכנס ל"מצב חירום". במצב זה, מי שנכנס לתפקוד הוא המוח הקדמון, בעוד "המוח החושב" מתנתק. במצב חירום אמיתי, של חיים או מוות, עלינו להגיב באופן מיידי לסכנה על מנת להציל את חיינו. לכן, חשוב שהמוח יפעל מאוד מהר. המוח הקדמון הוא פשוט מאוד ויש בו, אם אסביר בצורה פשטנית, 3 כפתורים: להילחם, לברוח, ולקפוא. כשהמוח מזהה מצב סכנה, המוח הקדמון תופס את השליטה על הגוף ומפעיל אוטומטית את אחד הכפתורים הללו, הידועים גם באנגלית כ"שלושת ה-Fים" (fight flight freeze).
במצב זה, המוח פוקד על הגוף להעביר את כל הדם לאיברים החיוניים לשמירה על החיים שלנו, ואיברים אחרים סובלים פתאום ממחסור בדם. לכן אנשים בהתקף חרדה סובלים מתסמינים שונים, כגון: סחרורות, רעידות בידיים או ברגליים, ראייה מטושטשת, בחילה, הקאות, הזעה, כאבים משונים בגוף ועוד. כל אלו תסמינים שהמוח נתן פקודה לגוף להיות במצב חירום. לעיתים קרובות אנשים מגיעים לחדר מיון בעקבות מיחושים כאלה ואחרים, ובסוף מגלים שבעצם מדובר על התקף חרדה.
התקף חרדה יחיד לאו דווקא מעיד שהאדם נמצא בחרדה. לעיתים נגיב נפשית בחריפות למצב נקודתי, שיעורר התקף חרדה, אך כשהמצב הנקודתי יחלוף, גם החרדה עצמה חלוף. אולם, אנשים רבים סובלים מחרדות לאורך תקופות ארוכות, ואפילו חווים את זה כמצב כרוני שאינו משתפר. בשלב זה, מומלץ לפנות לטיפול בחרדה על מנת למצוא דרכים להגביר את תחושת המסוגלות, ולבנות ארגז כלים שיעזור להתמודד עם החרדה. מניסיוני, יש אנשים שלאחר טיפול לחרדה, היא תיפרד מהם ללא שוב. אך חלק מהאנשים הינם בעלי נטייה לחרדות, ועבורם החרדה תהייה חברה שבאה לבקר מדי פעם. במצב כזה, נרצה ללמוד להתמודד איתה בצורה כזו שלא תשפיע לרעה על התפקוד היומיומי. בהחלט אפשר לחיות עם החרדה (גם ללא תרופות!) ללמוד להתמודד איתה כשהיא באה, בדיוק כמו שלפעמים אנחנו מתעצבנים או כועסים או עצובים, זה חלק ממנעד הרגשות שלנו. החרדה לא חייבת להפוך לבור עמוק ששואב אותנו פנימה ללא שליטה.
