בפגישה עם מטופל הסובל מחרדה חברתית, ביקשתי שיבחר מתוך כרטיסיות שמתארות רגשות, אילו רגשות הוא הרגיש בסיטואציה חברתית שעוררה בו חרדה רבה.
הוא בחר בכרטיסיה של "בושה" ובכרטיסייה של "מבוכה". ואז הוא שאל אותי, מה בעצם ההבדל ביניהם?
אז בדקנו ביחד. גילינו שבושה מקורה באקט לא מוסרי, הגורם לאדם להתבייש בעצמו על שעשה אותה. למשל, אדם שגנב כספים ולאחר המעשה הוא מרגיש בושה מכך שאחרים ידעו שעשה את המעשה.
מבוכה, לעומת זאת, היא רגש שמקורו בתחושת חוסר נוחות, במיוחד בסיטואציות חברתיות.
אז למה בכל זאת המילה "בושה" שגורה כל כך? למה אומרים הילד הוא "ביישן" ולא נבוך? מטופלים רבים שמגיעים אליי וסובלים מחרדה חברתית, מתארים תחושות של בושה יותר מאשר מבוכה.
אז בואו ננסה להבין את מקור הבושה. בגילאים צעירים לילדים יש תפיסה אגוצנטרית של העולם. אגוצנטרית = אני במרכז. כלומר, הם תופסים כל דבר שקורה בעולם כקשור אליהם. אם אמא כועסת הוא עשוי לחשוב שהיא כועסת בגלל משהו שהוא עשה. זה קשור לתהליכי התפתחות ובשלות של היכולת החשיבתית. זה הוא שלב טבעי בהתפתחות החשיבה של ילדים.
אם כילד חוויתי אירועי חיים שליליים, אני עשוי לייחס להם רגש של בושה. גם אם הדברים קרו שלא באשמתי, למשל מישהו אחר פגע בי, או קרה משהו שלא היה בשליטתי, על פי התפיסה האגוצנטרית, אני אחשוב שהדבר הרע קרה בגללי. אני התנהגתי לא בסדר.
דבר שאני רואה שהוא נפוץ אצל אנשים הסובלים מחרדה חברתית, היא שהם מרגישים שהם נמצאים כל הזמן באור הזרקוקים. מטופלת פעם אמרה לי שהיא מעדיפה להפסיד ישיבה חשובה מאשר להגיע באיחור, כי כשהיא נכנסת בדלת באיחור כולם מסתכלים עליה וזה גורם לה חוסר נוחות בעוצמה גבוהה מאוד. גם זה משקף תפיסה אגוצנטרית. אני במרכז, כולם יסתכלו עליי, ואולי גם יחשבו עליי כל מיני מחשבות. עבור אדם הסובל מחרדה חברתית זה כמעט בלתי נסבל חוויה שכזו בו הוא נמצא במרכז.
אז ראשית, בעיניי זה חשוב להבחין בין בושה לבין מבוכה. האם אני מרגישה בושה על עצם העובדה שאיחרתי, כי זה דבר נורא? או שאני מרגישה מבוכה, כי הסיטואציה לא נעימה לי? זאת סמנטיקה חשובה, כדי להבין בעצם מאיזה כיוון מגיעה החרדה. האם מדובר על חרדת ביצוע ופרפקציוניזם – בה אני חייבת שכל דבר שאני עושה יהיה מושלם, ולכן אסור לי לאחר? או שהחרדה מגיעה מעצם הסיטואציה בה אני נכנסת לחדר והמבטים של כולם מופנים מיד אליי.
האבחנה הסמנטית הזו חשובה גם כדי להבין שבעצם אני לא עשיתי שום דבר רע. אם בושה באה בעקבות מעשה רע, אבל אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע – כבר העוצמה הרגשית היא אחרת. אני בסך הכל בסדר. אני אדם טוב. לא עשיתי שום דבר לא מוסרי. אבל המצב עצמו קשה לי ולא נעים לי. זו יכולה להיות מחשבה מקדמת למחשבה מעכבת הקשורה בבושה.
