לא מזמן החלטת לעשות שינוי משמעותי בחיי. שינית כמה הרגלים, עברת תהליך משמעותי בטיפול, או אימון או קורס שלמדת, והרגשת מאוד טוב.
בהתחלה התחושה הטובה שהרגשת הייתה מאוד טובה ומאוד משמעותית. מיד ראית את ההבדל. היית הרבה יותר סבלנית לילדים, כמעט שלא הרגשת סטרס, כעס, עצבים. דברים מעצבנים כמו פקקים, הבחור ההוא שגנב לך חנייה, הילדה ששכחה משהו חשוב בבית ונאלצתם לחזור לקחת את זה בבוקר מאוד לחוץ… כל אלה עברו לידך בקלילות ואת היית איפשהו על איזשהו ענן.
החזקת על הענן בערך שבועיים, ואז התחלת לאט לאט לרדת. כל פעם קצת. בהתחלה אפילו לא ממש שמת לב לירידה. במשך חודשיים הרגשת די נהדר.
ואז זה הגיע.
בוקר, לחץ, את ממהרת לצאת והילדים עדיין בוהים בשרוכים שלהם.
את מבקשת שיעזרו לך להביא משהו אבל כל אחד עסוק בענייניו.
מגיעים לרכב, אחד הילדים שכח את תיקיית האומנות והוא רץ הביתה להביא אותה. את מחכה, את מרגישה את העצבים אבל הם עדיין נשלטים.
בכביש רכב תקוע. את מנסה לזוז מהדרך ופתאום ילד מתפרץ לכביש.
את כבר מתחילה לדבר לעצמך באוטו – "אוף, מה זה הבוקר הזה? שום דבר לא הולך לי היום!"
את מגיעה לחנייה, ושם מישהו נדחף ו"גונב" לך את החנייה האחרונה בחניון.
כאן את כבר מתפוצצת. את צועקת, את מתעצבנת.
והעצבים הם לא מספיק – את גם מוסיפה קצת הלקאה עצמית – "כל התהליך שעברתי, כל מה שעשיתי! ובסוף שום דבר לא משתנה! נמאס לי!"
מאותו יום את זונחת את ההרגלים שטיפחת בחודשיים האחרונים.
הרי כל המדיטציות, החשיבה החיובית, הסבלנות והשקט – הם לא באמת עושים הבדל. בסוף מישהו נדחף לך בכביש ואת מתפוצצת.
אז בשביל מה להתאמץ?
זה בדיוק מה שהמוח שלך חושב.
למה להתאמץ? יש לי כבר שבילים נהדרים של מחשבות ששירתו אותי נאמנה לפחות 30 שנה.
השביל הנהדר של – "אוף, עוד בוקר לחוץ מצפה לי".
והשביל המקסים של – "רק אם אני אצעק עליהם הם יבינו"
והשביל האוהב של – "לאף אחד לא איכפת ממני בבית הזה"
כל מחשבה שלנו יוצרת שביל חשמלי במוח. ככל שאנחנו חוזרים על המחשבה הזו שוב ושוב, למשל – "אוף עוד בוק
ר לחוץ של עצבים" נוצר לנו קשר במוח בין בוקר לבין עצבים. אם עברנו בשביל החשמלי הזה במוח 365 ימים כפול 10 שנים (לפחות), אז זה הופך להיות שביל מאוד עבה, עם הרבה קשרים חשמליים חזקים, מסועפים ועבים.
ואז, יום אחד את מתעוררת ומחליטה לפתוח את הבוקר ב-"מצפה לי יום נפלא". בפעם הראשונה שאת חושבת את זה, נוצר שביל חשמלי חדש אחד, דק וקטן.
לאורך חודשיים את מתמידה, יחד עם תהליכים נוספים שאת עושה, אז השביל הזה הולך ומתעבה. אבל במוח יש עדיין גם את השביל הקודם, העבה והמסועף יותר, הוא זוכר לו חסד נעורים…. זה עדיין שביל שיותר קל ללכת בו.
ואז מגיע הבוקר הזה, אחרי חודשיים של תהליך נהדר, ש"שובר" אותך.
נמאס לך כבר להתאמץ. נמאס מתהליכים ושינויים. נמאס לך להיות מודעות לכל מחשבה ולכל בחירה שלך.
נכון, זה דורש מאמץ מסוים.
והמוח לא רוצה להתאמץ כל כך. למה ליצור שביל חדש שמודיע לנו על יום נפלא, אם יש לנו שביל ישן ונהדר שמכריז שהבוקר הזה הולך להיות מחורבן?
כשנעשה מעט קשה, המוח רוצה להגן עלייך. במקום ללכת לשביל שעדיין חדש יחסית, (שביל בן 60 ימים לעומת שביל בן 3650 ימים), הוא עוזר לך והולך לשביל שקל לו יותר להוליך בו חשמל. לשביל ההוא שמקשר בין בוקר לבין לחץ ועצבים. יש לו כוונה טובה, להקל עלייך!
אז בואי נחזור לבוקר הזה שבו נשברת. אולי צעקת על הילדים. אולי היה לך עימות בעבודה שגרם לך להרגיש רע. או התעצבנת מאוד כשמישהו צפר לך בפקק.
זה אנושי ולגיטימי להתעצבן.
זה קורה לכולנו שאנחנו "מאבדים את זה", צועקים, או מתעצבנים, או נלחצים, או נעצבים.
זה חלק מלהיות אנושי.
המטרה בתהליכים שאנחנו עושים הוא לא למגר את הכעס, הלחץ, העצבים והעצב.
אלא ללמוד איך להרגיש אותם ולשחרר אותם הלאה, ולחזור לשבילים החדשים שבנינו.
אז כבר היה לך בוקר מחורבן, וצעקת, או בכית או כעסת.
אל תמשיכי עוד ועוד בין השבילים המוכרים של המחשבות שלך, אל ההלקאה העצמית, אל האשמה עצמית, אכזבה, דיכאון.
אל תזרקי לפח את כל מה שעשית בחודשיים האלה.
כי הם עדיין כאן – פיזית! השבילים האלה עדיין נמצאים פה במוח שלך. הם רק צריכים שתחזרי לצעוד בהם.
תחבקי את עצמך ותודי על הבוקר המחורבן הזה שהזכיר לך שאת בסך הכל אנושית.
שהזכיר לך איך היה נראה פעם כל בוקר שלך, ועכשיו זה קורה רק אחת לכמה שבועות.
הוא מזכיר לך איזה תהליך נפלא עשית וכמה התקדמת! וואו – איך היית פעם כל כך עצבנית כל הזמן!
ועכשיו, כל רגע הוא רגע חדש. רגע שבוא אני יכולה לבחור שוב. רגע שבו אני יכולה להפוך, שוב, את הקערה על פיה.
הרגעים המעצבנים עוד יחזרו! הם לגמרי כאן כדי להישאר. אבל גם כל מה שלמדת ועשית – גם הוא כאן להישאר. אל תזרקי לפח. למדת? התקדמת? עשית? התאמצת? זה נפלא ונהדר! אל תצפי שחודשיים, או שנה, או שלוש שנים של עבודה ימחקו לגמרי 30 שנה של הרגלים אחרים. הם שם להרים את הראש מדי פעם, להזכיר לך שהם עוד קיימים. אבל גם הדרכים החדשות עדיין כאן, ומחכות לך.
