לכולנו זה קורה מדי פעם. אנחנו מרגישות עמוסות, אנחנו עייפות, היה לנו יום ארוך בעבודה, ועכשיו אחה"צ, במקום ליהנות עם הילדים, לאפות איתן עוגיות, לעשות עבודות יצירה מושקעות, ובסוף "לתקתק" אותם ושילכו לישון רגועים, נקיים ושבעים, אנחנו עסוקות בלתפעל אותם, להביא אותם מכאן לשם, הם כן מקשיבים, הם לא מקשיבים…. ואז זה מגיע. הרגע הזה בו נשבר לנו, אנחנו מתפוצצות. צועקות. ודקה אח"כ מתחרטות.
אז מה אפשר לעשות כדי להימנע מההתפרצויות הללו? אנחנו הרי יודעות שזה לא יעזור. אז השלב הראשון כדי להימנע מהתפרצות, זה לזהות מתי זה קורה לנו. אצלי, למשל, זה קורה בעיקר לקראת האמבטיות. בדר"כ זה כבר סוף היום, אני עייפה, לפעמים עוד מצפה לי עוד פגישה בערב אחרי שהם הולכים לישון…. ואני קוראת להם לאמבטיה – אבל אין עונה! הם עסוקים. במשחקים שלהם, בטלוויזיה שלהם, רק לא לבוא להתקלח. אצל אחרות אולי זה הרגע הזה שאוספים אותם, מצפים לחיבוק, לשמוע איך עבר עליהם היום "כמה התגעגעתי אלייך אמא!" ובמקום זה מקבלים פרצוף חמוץ ועצבים. אולי אצלך זה זמן אחר. אבל חשוב לזהות מתי זה קורה.
אחרי שזיהינו וגילינו מתי זה קורה, אנחנו יודעות שברגע הזה, זה זמן שאנחנו צריכות מרחב נשימה. לוקחים נשימה עמוקה, אומרים לעצמנו משהו חיובי שיעזור לנו להתמודד עם המצב (למשל: "אני יכולה להתמודד" או – "אני יודעת שאני אמא טובה", או – "אני יכולה להגיב ממקום שליו ורגוע"), ורק אז מגיבים. השנייה הזאת בא אנחנו לוקחות נשימה ומסדרות מחדש את המחשבות שלנו היא קריטית, והיא עוזרת לנו להגיב ממקום שיותר שולט על התגובות שלו, יותר בטוח בעצמו, ואז אנחנו גם נשמעות לילדים יותר משכנעות. סביר להניח שמאותו רגע, שאר השתלשלות העניינים תהייה יותר רגועה ונעימה.
