אני זוכרת טוב מאוד את התחושה שהייתה לי בגיל 15 כשישבתי בחדר הטיפול מול הפסיכותרפיסטית.
שתינו שתקנו. לי לא היה מושג מה להגיד, והיא האמינה שהיוזמה צריכה לבוא ממני. ככה שתקנו פעם בשבוע למשך מספר שבועות. לפעמים הייתי משתפת אותה ברכילויות מבית הספר, לפעמים קצת מקטרת על ההורים. אבל לא ידעתי מה אני אמורה לעשות באמת בטיפול. במילים שלי אז – לא הבנתי מה רוצים מהחיים שלי.
ילדים ומתבגרים לא יודעים מה אמורים לעשות בטיפול. איך להיפתח למבוגר הזר שיושב מולי? על מה אני אמור לדבר? מה מתאים לשיחה בטיפול ומה לא? מה המטפלת תחשוב עליי אם אגיד לה מה שעובר לי בראש? אלה חלק קטן מהתהיות שהטרידו אותי אז כמתבגרת בטיפול, והיום מטרידים מתבגרים רבים אחרים.
אז בטיפול בילדים זה קצת יותר פשוט. רובם לא כל כך תוהים יותר מדי לגביי הטיפול. המשחק הוא השפה הטבעית שלהם, ושם אנחנו נפגשים, משחקים, מדברים ונפתחים לאט לאט. אבל עם בני 10-11-12 ומעלה, שכבר חושבים שמשחק זה דבר קצת ילדותי, צריך למצוא שפה אחרת. כשאני, כאדם מבוגר, משלמת ליועצת מסוימת או מטפל מסוים, אני יודעת שכדי שהוא יוכל לעשות את עבודתו, עליי לבטוח בו ולספר לו מה מציק לי. אבל כמתבגרת להאמין ככה במבוגר זר זה הרבה יותר קשה. זה נוגד את עצם גיל ההתבגרות שמהותו מרד במבוגרים…
אז כאן בדיוק אני נכנסת, וזה האתגר שלי בטיפול במתבגרים – לתווך להם את המרחב הטיפולי. לתווך להם איך נעזרים באישה הזרה שיושבת מולם וגדולה מהם בכמה עשורים… לגרום להם להאמין בי ולסמוך עליי שאפשר לספר לי ולדבר איתי על מה שמפריע להם (ושתיקות ארוכות ומביכות הן לא חלק מהעניין).
לפעמים אני כן נעזרת בדברים שהם "קצת משחקיים", יותר השלכתיים, שעוזרים להם להיפתח. זה מאוד מתאים לשלב של התפתחות החשיבה המופשטת בו הם נמצאים.
לא מזמן הגיעה אליי מטופלת חדשה לקליניקה – ילדה/נערה בת 12. היא לא ידעה למה היא באה אליי. לטענתה באה כי ההורים אמרו לה. היה לה מאוד קשה לדבר, אבל היא ממש לא רצתה לשחק בשום דבר. הבאתי לה קובייה מיוחדת שהכנתי – קוביית "אילו הייתי" – קובייה שעל הפיאות שלה רשומות (במקום מספרים) מצבים של אילו הייתי…. אילו הייתי חפץ, איזה חפץ הייתי? אילו הייתי מזג אוויר, איזה מזג אוויר הייתי? הקובייה פשוטה ולא נראית משחקית מדי. כשהבאתי אותה הנערה נשפה בהקלה ואמרה שפחדה שאני הולכת להביא איזשהו משחק קופסא. היא חשה הקלה שמדובר רק בקובייה. לבקשתי היא זרקה את הקובייה ויצא לה – "אילו הייתי חיה, איזו חיה הייתי?" היא בחרה בדוב, ואמרה שבחרה בו כי היא אוהבת לאכול אוכל מתוק כמו שדוב אוכל דבש. אותה נערה הופנתה אליי כיוון שהיו לה קשיים רגשיים ונהגה להגיב בהימנעות ואף בהיסתגרות במשך שעות וימים בחדרה. אמרתי לה כי הדוב גם נוהג ללכת לישון שנת חורף, ולהסתגר למשך תקופה ארוכה, והאם זה יכול להיות קשור אליה? הנערה התחברה מאוד, והחלה לדבר יותר בפתיחות על הרצון שלה להיסגר מפניי העולם. דימוי הדוב המשיך ללוות אותנו בפגישות במשך תקופה מסוימת. עד שיום אחד הנערה אמרה – סיימתי את שנת החורף שלי, אני מוכנה לצאת אל האביב…
*תיאורי מקרה מפורסמים באישור המטופלים והוריהם תוך טישטוש ושינוי פרטים מהותיים על מנת לשמור על פרטיות וסודיות המטופלים
