לכל דבר שאנחנו מרגישים יש תפקיד בחיינו. כשאנחנו כועסים, זה סימן שמישהו חצה גבול שלנו. כעס מסמן את הגבול הזה ומראה לנו שקרה משהו שלא מתאים לנו, עשוי לפגוע בנו או להזיק לנו או לסביבה.
אבל מה הבעיה… לימדו אותנו שלא צריך לכעוס. אל תכעסי, אל תצעקי, תשלימי. הוא לא התכוון, היא לא רצתה, הוא לא ידע… "תהיי ילדה טובה". תרצי את הסביבה, שהכל יהיה בסדר ונחייה בהרמוניה (מזויפת אולי).
לכעוס זה גם סוג של מיומנות. ללמוד להציב גבולות לסביבה, ולהגיד הלו – סטופ, זה לא מתאים לי. אני לא מוכנה שידרכו עליי, שיפגעו בי וירמסו את זכויותיי. אבל זה נוגד צורך אחר שלנו – את הצורך להרגיש שייכות, להרגיש חלק מהחברה שסביבנו, להרגיש יחד עם אחרים ושאנחנו לא לבד.
איך בוחרים בין 2 צרכים שחשובים שלנו? זאת שאלה קשה. לפעמים, מתוך הצורך בשייכות אנחנו מוותרים על עצמנו ומרצים את הסביבה. לעיתים קרובות, יותר קל לנו לרצות את הסביבה, אנשים שיחסית רחוקים מאיתנו ואולי הסיכוי שנפגוש בהם בהמשך נמוך מאוד, אבל אנחנו נכעס ונתפרץ על האנשים הקרובים אלינו אותם אנחנו אוהבים. זאת מטעמים של לכבד את האחר, להיות מנומס, או אולי כי לא מתחשק לנו לשלם את המחיר המיידי מול אנשים זרים.
לעומת זאת, אנשים שקרובים אלינו ואנחנו אוהבים, לעיתים ניטה להתפרץ עליהם בכעס יותר בטבעיות כיוון שאנחנו מנמיכים לידם את מנגונינ ההגנה והוויסות שלנו. אומנם זה מה שקורה באופן טבעי, אבל שווה מדי פעם לחשוב האם זה כדאי? האם זה תורם לקשר שלנו עם מי שאנחנו אוהבים? האם זה לטובתנו בטווח הארוך?
כמה חשוב לשים לב לכעוס בצורה נכונה, לשמור על עצמנו במרחב. גם כמה חשוב לא לפרק את התסכול על אנשים שאנחנו אוהבים ורוצים קשר טוב איתם, על אף שזה כביכול מרחב בטוח לפריקה.
אחד הנושאים המדוברים עליהם יום יום אצלי בקליניקה זה כעס. רוב המטופלות שלי הן אמהות, ולעיתים קרובות הן מגיעות אכולות רגשי אשמה על רגעים שבהן התפרצו על ילדיהן. אני חושבת שאחד הדברים שיכולים לעזור להתפרץ פחות על הילדים שלנו, (ושימו לב שאמרתי להתפרץ פחות, ואני לא יכולה להבטיח לאף אחת שבעקבות טיפול אצלי היא לעולם לא תתפרץ יותר…) זה לשים לב איך אנחנו מציבים גבולות לאנשים אחרים באופן כללי. אם אנחנו משתיקים את עצמנו במקומות אחרים, יתכן מאוד שהתסכול והקושי יתפרץ כלפיי ילדינו.