אני משתדלת תמיד להגיד למטופלות שלי שאני רוצה שידמיינו שיש בקליניקה בופה, עם כל מיני מאכלים. וכשהן ניגשות לבופה, הן יכולות לבחור כמה הן רוצות לאכול, ממה הן רוצות לטעום, ומה בכלל לא מדבר אליהן והן לא רוצות לגעת בו בכלל.
כך אני רוצה שיתייחסו לדברים שאני אומרת בטיפול. אומנם למדתי אי אלו שנים, והשנה הקליניקה שלי חוגגת עשור (!) אבל דבריי לעולם לא יהיו תורה מסיני, בטח לא דברי אלוהים חיים ואולי לפעמים הם בכלל שטויות ולא מתאימים למקום שהמטופלת נמצאת. על אף שאני מאוד משתדלת לדבר תמיד ברגישות ורכות למי שמולי, להתאים ולכוון את דבריי לאוזניי המאזינה – אך כמו כל אדם אני יכולה לטעות, או סתם לפספס.
לעיתים קרובות מטופלים מופתעים מהקונספט הזה. הם הגיעו לדמות סמכות, שמקדישה להם את זמנם והם רוצים להכיל אליהם את מה שאני אומרת. עצם האמירה – את לא חייבת לקבל כל דבר שאני אומרת, מאפשרת את היכולת לסנן חלק מהדברים, להתעלם, או לתת להם משקל נמוך יותר, במידה והם נותנים תחושה לא טובה או פשוט לא מתאימים.
אנשים שהם מאוד רגישים, וגם אנשים שסובלים ממחשבות טורדניות ו-OCD, נוטים לעיתים לחוות דברים שאחרים אומרים להם כמחשבות פולשניות וטורדניות. מישהו יגיד לידם משהו שיראה טיפשי ולא חשוב בכלל, אבל זה יתקע אצלם והם יספגו את הנאמר ויסתובבו איתו ויסבלו ממנו מאוד לעיתים אפילו זמן ממושך מאוד. המחשבה משאירה אחריה שובל עקשני ויהיה קשה להיפטר ממנה.
לעיתים קרובות אותה מחשבה הולכת ומתנפחת, עם פרשנויות על פרשנויות, ועשויה להעיב על מערכות יחסים, לגרום לנו להתרחק מאנשים שחשובים לנו ולהשפיע על חלקים נרחבים מחיינו.
אחד הדברים שאני עובדת עם מטופלים שלי זה לפתח את היכולת לסנן יותר. לא לאפשר לכל דבר להיספג כל כך עמוק לתוכם. כל מה שהעולם מגיש לנו הוא אופציונלי – אני יכולה לקחת, ואני יכולה גם לבחור לא לקחת. ואם כבר נספג, לתת פחות נפח ומשקל לאותה מחשבה טורדנית, מציקה ומתסכלת.
מחשבה שנשקיע בה זמן, טקסיות, מחשבות נוספות, וגם ניסיונות הימנעות ובריחה – תגדל ותמצח על קרקע פורייה כאילו דישנו ודאגנו לה בכפפות של משי. מחשבה שנצליח לסנן, לתת לה פחות משקל, נראה אותה כעוד אחת מיני רבים, סביר שלא תצמח לגבהים.
