אחד הדברים שהוא הבסיס הערכי של "האני מאמינה" הטיפולי שלי, הוא שהאוטוריטה היחידה בחדר הטיפולים – היא המטופלת. המטופלת שלי יודעת הכל על עצמה הרבה יותר טוב ממני. אני שם רק להזכיר לה איך להקשיב לקול הפנימי האמיתי שלה. אני המומחית לדרך, אני יכולה ללוות, אני יכולה להציע מאיזה שביל לדעתי כדאי ללכת. אבל המטופלת היא זאת שתחליט, היא יודעת מה נכון לה. בהמשך למה שכתבתי לפני כמה ימים, זה הכי נכון בעיניי שהמטופלת תקבע את התדירות שנכונה לה, גם אם אני חושבת שכדאי לה להגיע כל שבוע. היא גם תקבע מתי הטיפול יסתיים – לא אני. אני יכולה להמליץ, להגיד את דעתי, אבל תמיד אכבד את בחירתה של המטופלת. גם תמיד הדלת תהיה פתוחה בפניה אם היא תשנה את דעתה. תמיד אקבל אותה בשמחה ואהבה.
לפעמים אני מציעה אבחנה מסוימת, ואני תמיד אעלה זאת כהשערה. מהדברים שהמטופלת שלי סיפרה לי – עולה לי מחשבה שאולי זה קשור לדפוס מסוים שאני מזהה בחייה. אבל אולי אני טועה. אני תמיד מציעה למטופלת שלי לפקפק במה שאני אומרת להן. כי אני רק בת אדם. אני יכולה לטעות. אני יכולה להגיד משהו שהוא לא מדויק. אני לא מאמינה בגורואים, לא מאמינה באנשים שפיהם דבר אלוהים. אין דבר כזה בעיניי. לפעמים אני עלולה להגיד משהו שהוא עולה קצת קשה או קשוח עבור המטופלת, ואשאל אותה – מה זה גרם לך להרגיש, מה שאמרתי? ואולי היא תחווה כיווץ, או תרגיש שזה לא קשור אליה. אז מבחינתי אפשר לזרוק את מה שאמרתי לפח. כנראה טעיתי.
מאוד חשוב בעיניי שכל אחת ואחת שאני פוגשת, תלמד לסמוך על עצמה. על הקול שלה, על התחושות שלה. שאף אחד לא יגיד לך שהתחושות שלך מוטעות. אנחנו חיות בעולם שבו כולם רוצים להגיד לנו מה נכון ומה לא נכון, כולם מרעיפים עלינו את הפטרונות שלהם. כולם חושבים שהם יודעים יותר טוב מאיתנו, החל מדמויות סמכות כמו מורים ורופאים, ועד אנשים זרים ברחוב שתמיד יהיה להם מה להעיר. רק את יודעת מה נכון בשבילך, רק את יודעת באמת את הדרך. אם טעית? לא נורא, זה כואב, אבל את תתמודדי ותמצאי דרך נכונה יותר עבורך.
