20190112_122721
מעיין ביטון

מעיין ביטון

"אני לא מצליחה להירגע ממה שקרה לי…" – איך לנקות את המחשבות

נשים רגישות נוטות לתת משמעות רגשית רבה לאירועים שונים שקורים בחייהן.
האם את מזהה גם את עצמך ככזו?
האם את נוטה לייחס משמעויות ופרשנויות רבות לדברים קטנים שקורים לך?
לעיתים קרובות, המחשבות נוטות "להיתקע" על אירוע, אולי אפילו שולי, שקרה לנו.
נשים רבות שאני מכירה נוטות להיות מתוסכלות מכך שהן חושבות שוב ושוב על משהו שקרה להן, גם אם כבר עבר זמן, או אין להן שליטה על מה שאירע. זה קרה ועבר, אבל מבחינה רגשית הן עדיין שם.

כשהמחשבות נתקעות שוב ושוב על אותו "פס קול", באותו נושא, ובעצם מעכבות אותנו מלהתקדם הלאה, וממשיכות לגרום לנו להרגיש רע בלי לאפשר לנו להרפות ולהתקדם – זהו מצב חשיבתי שנקרא "רומינציה". מכירות את אלה ש"מחממים" את עצמם? "מה הוא עשה לי, איך הוא העז… אני לא מאמינה שזה קרה!" המחשבות המעגליות והחזרתיות הללו נקראות מצב של רומינציה.

הרומינציה לא מאפשרת להרפות, ולהסתכל על המצב מזוויות ראייה אחרות, אלא גורמות לאדם לשקוע עוד יותר עמוק בתוך הבוץ, בתוך הבור, בלי יכולת לראות דרך לצאת החוצה.

אם זה קורה לך, התרגיל הבא הוא בשבילך.
הוא נקרא כתיבה זורמת או כתיבה אינטואיטיבית.
בחרי זמן בו את יכולה לשבת רבע שעה עם עצמך ללא הפרעה. קחי בלוק נייר וכלי כתיבה, ושימי טיימר ל-15 דקות.
בחרי נושא שמעסיק אותך, מטריד אותך, או שהוא משמעותי עבורך.
הפעילי את הטיימר והתחילי לכתוב ללא הפסקה.
כשאין לך מה לכתוב, כתבי "אין לי מה לכתוב". כל מה שעולה לך לראש – לכתוב. לכתוב ללא עצירה.

הסתיימו 15 הדקות? בחני, כיצד את מרגישה עכשיו?
רוב האנשים שעושים את התרגיל הזה מרגישים הקלה.
הדף סופג הכל. את יכולה לכתוב עליו כל מה שמתחשק לך. האפשרות לבטא החוצה מחשבות ותחושות שמעסיקות אותך, מאפשר לנקות אותם, מאפשר להרפות מהם ולהמשיך הלאה.

לאחר הכתיבה, אני ממליצה לא לשמור את הדף הזה, אלא לקרוע אותו ולזרוק לפח. בעיניי הדף שימש כמעין "פח אשפה" שסופג את המחשבות והתחושות הקשות ביותר שלנו. לאחר שהוצאנו אותם מתוכנו, אין לנו שימוש בהם יותר. אין טעם לחזור ולדוש בהן. גם לא נרצה שמישהו אחר יקרא אותם במקרה. לכן, אני ממליצה לקרוע, להשמיד את הדפים, לזרוק לפח ולהמשיך הלאה.

תיאור מקרה:

בטיפול עם נערה שהיתה לה מערכת יחסים מורכבת עם אביה, עשינו את התרגיל הזה.
בפעם הראשונה, היא כתבה במשך 15 דקות את כל מה שמפריע לה באבא שלה.
היא סיימה את התרגיל בתחושת הקלה גדולה.
זה איפשר לה להתחיל לחשוב מה היא כן אוהבת באבא שלה, מה כן טוב במערכת היחסים ביניהם.
לאחר מכן, היא עשתה את התרגיל שוב. הפעם, במשך 15 דקות היא כתבה מה היא אוהבת באבא שלה ומה היא מעריכה במערכת היחסים שלהם.
לאחר הפגישה, היא הגישה לאביה את מה שכתבה כמכתב תודה והערכה.
קשה לתאר במילים את ההתרגשות הרבה שאביה הרגיש, ואת המפנה שהאירוע הזה עשה במערכת היחסים שלהם.

שתפו את הפוסט

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest
Share on print
Share on email